אילה אורי | לרזות בלי לסבול

» הסיפור של אהובה

"לא תיארתי לעצמי עד כמה האכילה שלי כיום מושפעת ממערכת היחסים שלי עם אמא שלי בתור ילדה" אמרה לי אהובה (שם בדוי) בשיחת טלפון יומיים אחרי פגישתנו הראשונה, "ועוד יותר הפתיעה אותי ההקלה שהרגשתי אחרי שהשתחררו בקלות כל כך הרבה כעסים שלא ידעתי שהצטברו בתוכי, ושאפילו הצלחתי לראות את הנתינה של אמא שלי שקודם לא ראיתי בכלל. לפני הפגישה לא ידעתי למה אני מרגישה שאני נחנקת עם האוכל, עכשיו אני מבינה את זה, וזה גם הוקל בהרבה. אני מרגישה פתאום הרבה יותר רגועה כשאני אוכלת"... | להמשך

» הסיפור של דורית

"התקשרתי לספר לך שהייתה לי הארה מול עוגה בבית קפה", אני שומעת את קולה הנרגש של דורית (שם בדוי) בטלפון. "אני פשוט לא מאמינה על עצמי שהשארתי חצי עוגה והרגשתי עם זה ממש טוב. יצאתי משם בהרגשה של כיף אמיתי, הרגשתי מאוהבת בעצמי ובעולם כולו"... | להמשך

» הסיפור של יפעת - פגישה רביעית

"בעקבות הפגישה הקודמת הבנתי שאני יכולה לוותר על תפקיד הילדה המרדנית" אמרה לי יפעת (שם בדוי) בפגישתנו החמישית. "הדפוס הזה התגלה לי כל כך בבירור בפגישה הקודמת, והסביר לי כל כך הרבה על ההתנהגות שלי, על כך שאכלתי "דווקא", כי התמרדתי נגד משמעת, נגד הדעות של אחרים. עכשיו אני מבינה את המילה משמעת בצורה שונה - משמעת זה כשאני שומעת, וכשאני מתמרדת אני בעצם לא שומעת את עצמי. מאז הפגישה האחרונה אני מקשיבה לעצמי , וגם שומעת לעצמי , והרבה פחות צריכה את האוכל כמפלט"... | להמשך

» הסיפור של יפעת - פגישה שישית

"אני לא מבינה את מה שקורה לי פתאום" אמרה לי יפעת (שם בדוי) בטלפון, שבוע אחרי פגישתנו השישית. "פתאום אני כל כך רגועה כשיש לידי אוכל, לא מרגישה צורך במתוק, אין לי כבר את הפחד שיחסר לי אוכל".
בפגישתנו השישית יפעת העלתה זיכרון מבית הילדים שבו גדלה כפעוטה בקיבוץ, ובעיקר של מטפלת אחת שהחסירה ממנה אוכל, אהבה ותשומת לב. גופה נזכר בתחושת הרעב מאז, בהרגשה שהיא לא אהובה ולא רצויה, בתחושת החוסר המתמדת, בפחד מהחוסר, בליקוט הפירורים שנפלו מתחת לשולחן "...
| להמשך