אילה אורי | לרזות בלי לסבול

אהובה, אישה בשנות השלושים לחייה, נשואה ואם לחמישה, הגיעה אליי לאחר שנואשה מדיאטות. גם כל מה שניסתה לשנות בהתנהגות האכילה שלה לא עזר. "אני תמיד בלחץ זמן כשאני אוכלת" סיפרה לי, "מרגישה שאין לי דקה בעולם לעצמי. ממש נחנקת עם האוכל".

"הייתי אצל דיאטנית", הוסיפה "והיא אמרה לי שלפני הארוחה אני צריכה להניח על השולחן את כל הכלים, האוכל, בקבוקי מים, ורק אז לשבת לאכול, כך אולי לא אצטרך לקום להביא כלום לאף אחד בזמן הארוחה ואוכל לאכול בצורה יותר רגועה. אבל זה לא עזר, עדיין אני אוכלת מהר, באי שקט, מרגישה שאני נחנקת עם האוכל, אוכלת הרבה ומשמינה ולא נהנית מהאוכל. גם תוקף אותי הרבה פעמים צורך לאכול שוקולד ואז אני מחסלת טבלה אחרי טבלה".

עם חמישה ילדים בבית הבנתי שלא קל לאהובה למצוא זמן לעצמה. יחד עם זאת האמנתי, כפי שאני מאמינה שנכון לגבי כולנו, שמעבר לרובד ההתנהגותי וההנחיות ההתנהגותיות שאפשר לתת, הרבדים העמוקים יותר הם שמניעים את התנהגות האכילה של אהובה, לכן היא אינה מצליחה ליצור שינוי בהתנהגות האכילה שלה. הסברתי לה ששינוי התנהגותי לא תמיד מתאפשר מיד, אלא רק כשנחשוף את הרבדים העמוקים בתהליך הטיפול וניצור בהם שינוי, יחול שינוי גם בהתנהגותה ובהרגלי אכילתה.

הסברתי לה שהרבדים האלה כוללים בעיקר את רגשותיה, תחושותיה הגופניות, אמונותיה ביחס לעצמה, לאנשים הקרובים לה, לאוכל. כתוצאה מההקלה וההשלמה הפנימית שתשיג בתהליך, הצורך שלה באכילה יפחת מאליו.

כבר בפגישה הראשונה עם אהובה בדקנו את רובד הרגשות והתחושות, ובאהובה התעוררו רגשות קשים כלפי אמה, שלא ידעה לבטא את אהבתה במילים או בחיבוק, אלא הייתה צועקת ומכה את אהובה ואחיה. הנתינה של אמה של אהובה לילדיה התבטאה בהכנת אוכל, המון אוכל שהייתה מכריחה את אהובה, שהייתה בילדותה קטנה ועדינה, לאכול. אך את רוב האוכל אהובה לא אהבה, ובסתר הייתה משליכה חלק ממנו דרך החלון. בבטנה התעוררה תחושת גועל כשנזכרה במאכלים האלה שאמה הכריחה אותה לאכול, ובגרונה התעוררה תחושה שהיא נחנקת מהאוכל ואינה מעזה להגיד את האמת לאמה, מחשש שתקבל מכות.         

ברובד התחושות, ההיזכרות והחוויה מחדש של תחושות גופניות כמו מועקה, או בחילה, או היזכרות בריח מסוים, חשובה מאוד בטיפול, כיוון שהתחושות שעולות הן "זיכרונות תאיים", כלומר זיכרונות של תחושות ורגשות קשים, שלכולנו קרה שבילדותנו היינו צריכים להדחיק ולהסתיר, אך הם נשמרו בתאים ולא נעלמו, וכאן ועכשיו הם משתחררים. לאחר השחרור הזה הזיכרון יכול להישאר כסיפור, בלי להיות מחובר לרגשות הקשים שהניעו אותנו באופן בלתי מודע.

אהובה יצרה שינוי רגשי כבר בפגישה הראשונה – הצליחה לסלוח לאמה על הטעויות וחוסר היכולת שלה, ולסלוח גם לעצמה ולחבק בדמיונה את עצמה כשהייתה ילדה. לקראת סיום הפגישה אהובה הרגישה מנוחה ושקט. היא סיפרה לי שהיא מרגישה כאילו הגיעה עם תיק כבד על הגב, ועכשיו התיק ריק.
בסיום הפגישה ולקראת פגישתנו הבאה, הדרכתי את אהובה לשים לב לשינויים הקטנים שמתחילים להתרחש בחייה ובמערכות היחסים שלה עם בעלה, ילדיה וגם עם אוכל.                                                                 

כבר כשהתקשרתי לאהובה אחרי יומיים לשאול לשלומה היא סיפרה לי שהיא מרגישה הרבה יותר רגועה ושהצליחה להרגיש כך גם בזמן הארוחות. אפילו ברובד ההתנהגותי חל שינוי כבר לאחר הפגישה הראשונה - קצב האכילה שלה הואט, והיא הצליחה ללעוס היטב ולבלוע את האוכל בלי להרגיש תחושת חנק. היא סיפרה לי בהתפעלות שאפילו הצליחה ליהנות מהאוכל.

יש עוד תהליך לפנינו, עוד עניינים והרגלים שידרשו התייחסות וטיפול במהלך הפגישות הבאות, ואני מאמינה שאהובה תצליח להפחית את כמות האוכל שהיא אוכלת ולמתן את הצורך שלה בשוקולד, ובוודאי גם תרזה, לאחר שנוכחתי שהיא הצליחה בזמן כה קצר ליצור שינוי משמעותי ברובד ההתנהגות ואפילו ליהנות מהאוכל.

סיפורים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הסיפור של דורית

הסיפור של יפעת - פגישה רביעית

הסיפור של יפעת - פגישה שישית

חזרה לתפריט סיפורי מטופלים