אילה אורי | לרזות בלי לסבול

יפעת, קיבוצניקית בת 41, נשואה ואם לשני ילדים, הגיעה לפגישתנו החמישית. בעקבות הפגישות הקודמות יפעת דיווחה לי על שינויים חיוביים שכבר החלו לקרות בחייה: על כך שהיא מזהה  מה קורה לה ברובד הרגשות, ובמקום לפנות אוטומטית לאכילה, כפי שנהגה בעבר, היא מאפשרת לרגשותיה לעלות. במקום להתנחם באוכל, היא מחבקת בדמיונה את הפחד, התסכול, העלבון ואפילו הכעס, ומפוגגת אותם. יפעת גם מודעת כבר הרבה יותר לתחושותיה, מזהה את מידת הרעב והשובע שלה, בעוד שבתחילת דרכנו המשותפת כמעט לא היה קשר בין מידת הרעב של יפעת לבין הפנייה שלה לאוכל.היא אפילו סיפרה לי בשמחה את מה שכבר זיהיתי בעצמי כשראיתי אותה, שהיא בתהליך הרזיה והפחיתה כבר ממשקלה.

יחד עם ההתקדמות, יפעת זיהתה מדי פעם שמתעורר בתוכה קונפליקט, בין החלק שרוצה להשתנות, שהיה לובש לעיתים דמות בוגרת, ביקורתית ומאשימה, לבין יפעת ה"ישנה", זו שלא תמיד יודעת איך להתנהג, שמרגישה מבוכה ובושה, כמו ילדה קטנה שמתביישת ונבוכה כשכולם רואים את הכישלונות הקטנים שלה, את המקומות שבהם היא אינה מצליחה ומועדת.

לכן את פגישתנו הקודמת, הרביעית, הקדשנו לבדיקה של הסכסוך הפנימי הזה, מתוך מטרה להגיע לשלום בין החלקים המשתתפים בו.
במהלך הפגישה, דווקא כאשר יפעת הרשתה לעצמה להתחבר לחלק הילדי שבה, והרשתה לילדה הפנימית להרגיש את המבוכה והבושה, מיד התעורר החלק הביקורתי והמאשים והחל לכנות את הילדה הפנימית בכינויים מעליבים כמו "בטטה", "עצלנית", "שמנה".

העלבון והבושה שהרגישה הילדה הפנימית התעצמו עוד יותר, והעלו איתם זיכרונות שבהם יפעת בהיותה ילדה הרגישה דחויה, פגועה, לא אהובה.

יפעת הבוגרת הבינה תוך כדי הפגישה שהילדה הפנימית  שלה נמצאת כל הזמן "על תנאי", תחת ביקורת והאשמות שהיא עצמה (החלק הבוגר שבה) מפנה כלפיה, ולכן פועלת כפי  שילדים פועלים במצבים שבהם הם מרגישים שהם על תנאי ולא אהובים בדיוק כפי שהם – מתמרדת בחשאי, מתגנבת ואוכלת בסתר. אכילה משמשת לה נחמה כיוון שאינה מקבלת את האהבה, הקבלה וההכרה שהיא כה זקוקה להם.

יפעת הבינה הן ברובד המחשבות והן ברבדים עמוקים יותר, שאם היא רוצה להשיג את שיתוף הפעולה של הילדה הפנימית, עליה לנהוג בה בדיוק כפי שהיא יודעת שנכון להתנהג עם בתה בת ה- 4: להאמין בה, לכבד אותה ולסמוך עליה.

כשהחלק הבוגר ביפעת התחבר לתובנה ההורית שלו, התגלתה האפשרות לקבל את המשמעת כמכבדת ותומכת, ולא כדרישה ביקורתית, ושעליה לנהוג עם עצמה בדיוק לפי תפיסה זו.

החלק הבוגר ביפעת הגיע להבנה עמוקה בפגישה זו לגבי משמעות הכבוד והאמון כלפי הילדה הפנימית שבה: כאשר הילדה הפנימית העלתה את הקושי שהיא חווה מול החברה הקיבוצית, שבה הרגישה מאז ילדותה דרישה להיות "כמו כולם", שאין לה אפשרות לנסות דרכים חדשות ולעיתים לטעות ולמעוד,יפעת החליטה לתת לעצמה רשות לטעות ואפילו למעוד, ועדיין ללכת בדרכה המיוחדת והשונה. היא הבינה שלמרות שתגובות הסביבה הקיבוצית אולי לא ישתנו ולא בהכרח יהיו אוהדות, החלק הבוגר שבה ימשיך להדריך ולתמוך במקום לבקר ולשפוט כפי שנהג בעבר.

החלק הבוגר ביפעת זיהה את המנהיגות שבו, את יכולתו להוביל את הילדה הפנימית ולחנוך אותה להתנהגות נכונה יותר עבורה,יחד עם זאת שתישאר ילדה שובבה, גמישה, פעילה גופנית ושמחה. הילדה הפנימית שביפעת הסכימה לקבל את הסמכות האוהבת והמכבדת שכלפיה אין צורך להתמרד, כיוון שברור שכוונתה טובה. יפעת הנוכחית, השלמה, הבינה שהמשמעת החדשה, המשמעת הפנימית שעתה הסכימה לראשונה בחייה לקבל, תאפשר לה לכבד כללים חדשים ברובד ההתנהגות,כמו סדר היום שלה - הקפדה על שעות השינה שלה, על זמני הארוחות, על פעילות גופנית,כל אותם מרכיבים של אורח חיים בריא שבעבר ניסתה לסגל לעצמה ללא הצלחה, כשהמטרה העומדת מול עיניה היא הרזיה.
רק שהפעם ההתחייבות נעשתה ממקום חדש, ממקום של כבוד כלפי עצמה וכלפי צרכיה השונים, מקום של שלום פנימי, קבלה ואהבה.

יפעת יצאה מהפגישה בחיוך גדול של שלווה והקלה, שביטא יותר מכל מילה, את השלווה והשלום הפנימיים אותם חוותה לראשונה מזה שנים רבות.

סיפורים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הסיפור של יפעת - פגישה שישית

הסיפור של אהובה

הסיפור של דורית

חזרה לתפריט סיפורי מטופלים