אילה אורי | לרזות בלי לסבול

רובד הרגשות והשפעתו על אכילת יתר – זיהוי והכרה ברגשותינו

כולנו חווים רגשות חזקים, בין שאנחנו מבטאים אותם ובין שלא.

חלק מהרגשות קשה לנו לשאת, לדוגמא עצב, פחד, תסכול (מכירים את הסיווג המאיים "בעל/ת סף תסכול נמוך"?), אכזבה, קנאה, הרגשת כשלון, כעס, זעם, אשמה, בושה ועוד.

אפילו רגשות שאנו מתייחסים אליהם כחיוביים ורצויים, כמו התרגשות, נחווים לעיתים כמאוד לא נעימים מבחינת המתח שנוצר בגוף.

רגשותינו מתעוררים לרוב בתגובה לאירועים והתרחשויות.

פעמים רבות אנו מרגישים בושה עקב כך שלא הצלחנו לבצע בכוחות עצמנו משהו מסויים שאנו מאמינים, לרוב בטעות, שהוא פשוט וקל ליישום.

למשל, כולנו נתקלנו פעם במישהי שרזתה המון מאז שראינו אותה לאחרונה, נראית מיליון דולר, וכאשר אנו שואלים אותה, מלאי קנאה, איך עשתה זאת, היא עונה בהיתממות "פשוט הפסקתי לאכול"... מכירים את המצליחנים האלה?...  איך נרגיש ליד אחת כזו, כשאנו עצמנו ניסינו להפסיק לאכול בערך מליון פעם, ובכל פעם נשברנו  מחדש? נרגיש שנכשלנו, נרגיש אכזבה מעצמנו?

אז בכולנו מתעוררים רגשות כאלה – בושה, כישלון, אכזבה, קנאה..

כילדים אנו חווים ומבטאים את רגשותינו באופן טבעי: בוכים כאשר אנו עצובים, צועקים או בוכים כאשר אנו כועסים, לעתים פורקים כעס וזעם באלימות כלפי חפצים, בע"ח או ילדים/אנשים אחרים, צוחקים כאשר אנו שמחים ועוד.

ככל שאנו מתבגרים אנו לומדים מתגובות הסביבה שביטוי הרגשות אינו תמיד רצוי. גם התרגשות והבעת שמחה עלולים להיתקל בתגובה מקטינה ומדכאת שמחה.

כתוצאה מכך רבים מאיתנו הסיקו שעצם הרגשת הרגשות הוא מסוכן, או בלתי הולם או בלתי רצוי.

מה שקורה לנו הוא שאנו לומדים להתעלם מרגשותינו, להסיח את דעתנו מהם בפעילות כלשהי כמו קניות, שיחות עם חברים, פעילות גופנית, אכילה...רבים בוחרים דווקא באכילה כאמצעי להסחת הדעת מהרגשות כיוון שאוכל הוא מפלט כל כך זמין.

אפשרות אחרת היא להדחיק את הרגשות, בעיקר אלה שאנו חווים כבלתי נעימים ואפילו מסוכנים, "להרדים" אותם. פעמים רבות הדחיסה או הדחיקה של הרגשות פנימה נעשית באמצעות מזון, שגורם לגופנו להיות עסוק בפעולת האכילה והעיכול, לחוש כבדים יותר ולהיות ישנוניים יותר.

חלק מהאנשים חוו בילדותם כעס או זעם כרגשות מסוכנים. אנשים שחוו כילדים את ביטוי הכעס של אחרים כאלימות כלפיהם, או שהם עצמם הגיבו באלימות כשחוו כעס וזעם, אפילו אלימות כלפי חפצים, לעיתים נמנעים בבגרותם לא רק מביטוי כעס או זעם, אלא אף נמנעים מלהרגיש אותם. בכל פעם שרגשות אלה מתגנבים ועולים, כפי שקורה באופן טבעי אצל כל אחד, אנשים אל ימהרו ל"כבות" או ל"הרדים" את הכעס או הזעם, וכאמור אכילה היא דרך להרדים רגשות אלה ורגשות נוספים כמו עלבון.

הדחקת הרגשות, בעיקר אם אנחנו חווים אירוע שבו אנו בשיא רגשי, גורמת לתגובה רגשית ותאית של כיבוי (shut-down), של היסגרות וחסימה.

מחקרים שעוסקים בהשפעת הרגשות על הכימיקלים הנוצרים בגוף ועל התאים, מעידים שכאשר רגש חזק מודחק, הוא משנה את הרכב החומרים המעבירים אותות בין תאים ורקמות שונות, והתקשורת התקינה בין התאים עלולה להשתבש כתוצאה מכך.

כאשר מדחיקים רגשות, האנרגיה שלהם אינה נעלמת. באנגלית המילה רגש היא Emotion = Energy in Motion. אפשר לדמות את אנרגיית הרגש לאנרגיה פוטנציאלית, כמו של קפיץ. הקפיץ עשוי להידחס, אבל שאיפתו הטבעית תהיה להשתחרר, ולא משנה כמה זמן הוא יהיה במצבו הדחוס, האנרגיה שתאפשר לו להשתחרר ולהימתח נשארת בו תמיד.

אנשים החווים רגשות חזקים מתארים פעמים רבות את ההרגשה והתחושה בתוכם כ"סיר לחץ" או "הר געש המאיים להתפרץ".

רגש אמור להיות בתנועה, אמור לעבור דרכנו עד שהוא מתפוגג. כאשר אנו מדחיקים רגשות חזקים לאורך זמן, האנרגיה שלהם ממשיכה להתקיים בגופנו, ובשלב זה או אחר הרגשות ינסו להשתחרר מכלאם, בעוד שאנו נחווה ביטויים שונים של חוסר ההשלמה של הגוף שלנו עם הרגשות הכלואים בתוכו, כגון בעיות פיזיות – אלרגיות, מחלות וכד', או כחוסר סיפוק תמידי, היוצר תחושה של "בור בלי תחתית", "חור שחור" וכו', וגורר צורך למלא את חוסר הסיפוק הזה. באופן אוטומטי, אנו מנסים למלא את חוסר הסיפוק הזה בעזרת אוכל, כפי שעושה אם צעירה לתינוק בוכה, כאשר היא אינה מצליחה להבין את מצוקותיו וצרכיו האמיתיים, ולמעשה לא פותרת באמת את הבעיות.

ההכרה ברגשותינו, האפשרות לבטא ולפרוק אותם במקום תומך ובטוח, מאפשרים רגיעה והגעה ל"שובע" רגשי. הצורך להסיח את הדעת מרגשותינו נעלם, כיוון שהרגשות מקבלים לגיטימציה ורשות להיות.

לכן זיהוי רגשותינו וההכרה בהם, הם הצעדים הראשונים בדרך לשחרור, לחופש ולרגיעה שאנו יכולים לחוות ביחס לעצמנו וביחס לאוכל.