אילה אורי | לרזות בלי לסבול

הומור עצמי ואכילת יתר – מה הקשר?

שימוש בהומור בכלל ובהומור עצמי בפרט הוא אסטרטגיה ביצירת קשרים והתפתחות מערכות יחסים.

כמטפלת באכילת יתר הבחנתי שרבים ממטופליי משתמשים בהומור עצמי, הן בטיפול אישי והן בקבוצות שאני מנחה. הומור זה מקנה למפגשים איכות מיוחדת.

הבחנתי שגם כאשר עולים בשיחה הקבוצתית נושאים כואבים כמו מערכת יחסים כאובה עם אחד ההורים או שניהם, תסכול במערכת היחסים הזוגית, או כאב הקשור להרגשת שונות מהסביבה עקב תחושת כבדות וסרבול, פעמים רבות הנושא מוצג ע"י המשתתפ/ת באופן הומוריסטי שמעורר צחוק מצד הנוכחים.

לכאורה ההומור יוצר אווירה נהדרת, חיבור מיידי בין אנשים ואפילו התרוממות רוח. אין ספק שהומור הוא חיוני בחיינו, הוא "מוצר" שאנשים מוכנים לשלם עבורו, דרך נפלאה להתמודד עם קשיי החיים, להישאר בפרופורציות הנכונות. אנשים אוהבים להיות בחברת אנשים מצחיקים ובעל חוש הומור ועל אחת כמה וכמה אנשים המשתמשים בהומור עצמי.

מדוע אנשים משתמשים בהומור עצמי ומדוע נעים להיות בחברתם?

בניגוד להומור שאינו אישי, ההומור העצמי לרוב מפחית משהו מתחושת הערך שאדם מייחס לעצמו. לא נמצא הרבה אנשים הנחשבים או מחשיבים את עצמם למצליחנים, שירבו להשתמש בהומור העצמי כשיטה ליצירת קשר וחיבור לאנשים אחרים. יש בהומור העצמי משהו שמסיר את המסכות שלנו, וחושף אותנו באופן שמפחית הרגשת איום אפשרית על אחרים.

כאשר אנו שומעים אנשים שצוחקים באופן כלשהו על עצמם, על מידות גופם, הרגליהם הגרועים, בעיקר הרגלי האכילה שלהם, ואפילו על חוסר הצלחתם במערכות היחסים שלהם, אוטומטית אנו נרגעים, הצורך להוכיח את עצמנו כמוצלחים פוחת, מיד יש מישהו בסביבתנו שמסמן את עצמו כפחות מוצלח מהאחרים וגורם לנו כמעט באופן בלתי מודע להרגיש טוב לגבי עצמנו.
בדרך כלל נאהב מאוד כשמישהו כזה קיים בסביבה ונשאף להשאיר אותו בסביבתנו, כך שאדם המשתמש בהומור עצמי ללא ספק יקבל את הרווח המיידי הזה, של אנשים שמעוניינים בקרבתו... השאלה אם מהסיבות הנכונות עבורו באמת.

הומור עצמי, שמתבטא הן ברובד ההתנהגות והן ברובד המחשבות, קשור מאוד למה שמתרחש ברבדים הפנימיים העמוקים יותר שלנו, בדיוק כפי שאכילת יתר קשורה למה שמתרחש ברבדים אלה.

ברובד הרגשות, הומור עצמי עשוי לשמש כאסטרטגיית הגנה והרחקה מפני נגיעה ברגשות האמיתיים, כך שהוא בעצמו סוג של מסכה. למשל אם בסיטואציה חברתית כמו מפגש בסדנה מתעורר פחד, שעשוי להיות פחד מוכר מהעבר של ימי ביה"ס, גן הילדים וכד' - פחד להרגיש דחויים, לא "להיבחר" לתרגול בזוגות או בקבוצות קטנות, או פחד להישאר בשוליים ו"להיעלם", ייתכן שאוטומטית ובצורה לא מודעת, ההתמודדות עם הפחד הזה תהיה ע"י התנהגות מוחצנת של הומור עצמי, במטרה ליצור הרגשת שייכות וחיבור מיידיים לקבוצה, עוד לפני שאותו אדם בודק מי מתאים עבורו באופן אישי ועם מי הוא או היא בכלל רוצה להתחבר.

ההומור העצמי עשוי לשמש גם הגנה מפני פגיעה ועלבון שעלולים להגיע מהסביבה.

מי שמשתמש בו מדגים לכל הסובבים שאין טעם לצחוק עליו או להעביר עליו ביקורת, כיוון שהוא ממילא מודע היטב למצבו....

ההומור העצמי קשור גם לרובד האמונות. למרות שמי שמשתמש בהומור עצמי לרוב משדר לאחרים תחושת חוזק, ייתכן שההומור העצמי אינו מחזק מבפנים, אלא דווקא מחליש,
כיוון שייתכן שהשימוש בו מבוסס על אמונה מגבילה כמו "אם לא אוכל לנצח את זה, לפחות אצחק על זה...", כלומר אמונה שהמצב לא ישתנה לטובה, או שהשינוי אולי אפשרי עבור אחרים, אבל לא עבורי (עבור מי שמאמין בכך).

הבעיה היא שההתגוננות ע"י הרחקה והימנעות מנגיעה במקומות הכואבים אינה מאפשרת שינוי אמיתי, אלא משאירה את המשתמשים בה אמנם לכאורה מוגנים, אבל גם מבוצרים ולכודים בעמדותיהם הישנות.

האם שימוש בהומור עצמי הוא דפוס שכדאי לשנות וכיצד?

בתהליך ההתמודדות עם אכילת יתר בגישת הרבדים נשאף לעבור את מחסום ההומור העצמי, במידה שאכן הוא מהווה מחסום בפני נגיעה ברגשות האמיתיים ובפני שינוי אמונות.

הדרך לעבור את המחסום או הגבול הזה מתחילה בהכרה בהומור העצמי כאסטרטגיית הגנה. אולי לא כל הזמן משתמשים בו כהגנה, אבל ניתן לפתח את היכולת לזהות את המקומות שבהם הוא עולה כמחשבה או תגובה אוטומטית וחוסם את הדרך בפני רגשות קשים ובלתי נעימים.

לאחר שנכיר את המקומות האלה, נוכל קודם כל להודות לעצמנו על שהצלחנו ליצור אסטרטגיית הגנה כה מוצלחת... עד כמה שזה נשמע מפתיע, הדרך להשתחרר מדפוס מגביל וחוסם מתחילה בהכרה בערך שהיה לו עבורנו ובתועלת שהביא לנו בעבר. 
אך יחד עם ההכרה והתודה, יש צורך להסכים לעבור תהליך משחרר, אשר יאפשר לנו לצאת מהאוטומט של שימוש בהומור עצמי כהרגל, ולהחליט מתוך גמישות וחופש האם ומתי להשתמש בהומור בכלל, והאם כדאי ומתאים לנו בכלל להשתמש בהומור עצמי.