אילה אורי | לרזות בלי לסבול

את פגישתי השישית עם יפעת התחלנו ברובד ההתנהגות. כבר הגענו לשלב בטיפול שבו אפשר להתייחס לבעיות וקשיים נקודתיים, שלעיתים על פני השטח עשויים להיראות קטנים וזניחים, אך ברור לי שהם עשויים להצביע על חסימות ועניינים לא פתורים ברבדים העמוקים יותר.

לכן ביקשתי הפעם מיפעת לבדוק איזה קושי התנהגותי או קושי ברובד המחשבות עדיין מעסיק אותה בתחום אכילת יתר.

יפעת בחרה לטפל הפעם בקושי שלה לזרוק עודפי עוגות וממתקים."למשל אתמול הייתי באוניברסיטה (יפעת לומדת לתואר שני) וחיכיתי לשיעור שיתחיל, בינתיים קניתי בקפיטריה כוס קפה גדולה עם עוגיית בראוניז די גדולה וקרואסון, וישבתי עם המחשב לסכם מאמר שאני צריכה להגיש. למרות שכבר באמצע הבראוניז הרגשתי שאני שבעה, איזה כוח פנימי בלתי נשלט דחף אותי להמשיך לאכול את הכל, גם את הקרואסון, עד שהרגשתי מפוצצת. אני פשוט לא מבינה למה אני הורסת לעצמי ככה", אמרה לי כשדמעות בעיניה.

ביקשתי מיפעת לדמיין מה היה קורה אילו היתה זורקת חלק מהעוגיה והקרואסון שקנתה, ולבדוק אילו רגשות מתעוררים בה.
כשיפעת דמיינה זאת, התעוררו בה עצב ופחד כמעט בלתי נסבלים, ולעומת זאת כשדמיינה את עצמה זורקת סלט, סיטואציה זו לא עוררה בה את אותם רגשות, אלא רק כעס קל על בזבוז בעבודה שהושקעה בהכנת הסלט.

מהיכרותי הקודמת עם יפעת כבר ידעתי שפעמים רבות מתעורר בתוכה קונפליקט בין חלקים פנימיים – החלק שמקדם אותה ותומך בשינוי, והחלק שמחבל בשינוי.
ידעתי שאם נאתר חלקים פנימיים גם בפגישה זו, ונבדוק עם כל אחד מהם מה מעסיק אותו, מה הוא מרגיש ומה כוונתו החיובית כלפי עצמו, נוכל להגיע בקלות רבה יותר לרבדים העמוקים.

יפעת זיהתה בתוכה חלק שמרגיש שהובטחו לו דברים מסויימים ומרגיש מרומה, נרמס ורוצה נקמה. חלק זה עורר הרבה רעש ובלגן בגוף והתנהג כמו ילד שאומר "אף אחד לא יקבע לי", חלק שרוצה חופש ומאמין בטעות שישיג את החופש בכוח. דווקא החלק הרגוע יותר בתוכה, זה שמנסה לעשות סדר,להתפשר ולקדם אותה, התגלה כחלש ואנמי.

ביקשתי מיפעת לאפשר לחלק הרועש לבטא את עצמו במילים, ואותו חלק הביע פחד שאם יהיה בשקט ולא יבכה, לא יקבל אוכל. הפחד התעצם לחרדה, ועלתה בגופה של יפעת תחושה של ילד שבוכה במשך שעות, חש רעב חזק, ומרגיש נטוש, בודד וחסר אונים.

תוך כדי ההתוודעות למה שנמצא ברובד התחושות והרגשות של אותו חלק, עלתה בזיכרונה של יפעת באופן ספונטני תמונה מבית הילדים בו גדלה בינקותה (יפעת היא חברה כיום בקיבוץ שבו נולדה וגדלה). אחת המטפלות בבית הילדים זכורה ליפעת כאטומה ומנותקת, לא קשובה לצרכיה הגופניים והרגשיים ולרעב שלה כפעוטה. אותה מטפלת נהגה כנראה להוריד את יפעת מכסא האוכל עוד לפני ששבעה. יפעת הפעוטה, שנשארה רעבה ולא ידעה לבטא זאת, נהגה להמשיך ללקט פירורים ושאריות שנפלו מתחת לשולחן. הרגל זה שפיתחה, שיעשע את המטפלות.

הנחיתי אותה לקיים דו שיח, כפעוטה בעלת יכולת דיבור, עם אותה מטפלת, והחוויה שהתעוררה ביפעת היתה שאותה מטפלת לא אהבה אותה, ואולי אף נקמה בה על עוולות שאחרים גרמו בחייה, לכן לא נענתה לצרכיה החיוניים.

כאשר יפעת התחברה למשאביה הפנימיים, לאהבה עצמית וליכולתה לבקש ולקבל אהבה, ליכולתה להיראות, ולתחושת הגנה וביטחון, היא הייתה מסוגלת ליצור לעצמה חוויה מתקנת דמיונית, שבה היא עומדת על זכויותיה, מבטאת את עצמה, ודורשת לאכול עד שתשבע. לרוב לזיכרון ה"מתוקן" יש השפעה חיובית בעלת עוצמה רבה על ההרגשה בעתיד.

לאחר שיפעת פרקה את רגשותיה בשיחה הדמיונית עם המטפלת, ואף הצליחה להבין את הקשיים שבהם הייתה נתונה המטפלת, היא סלחה לה, מתוך הבנה לחולשתה, לחוסר המודעות שלה ולכך שלא הייתה מסוגלת להיות רגישה וקשובה יותר.
להרגשת הניקיון, הטוהר והביטחון החדשים שהתעוררו כעת, הצטרפה עכשיו גם הרגשת שמחה, ונוצר קישור חדש לאוכל כדבר משמח ובריא, בלתי מוגבל, שיש ממנו בשפע ובעצם צריך ממנו רק מעט. בטחתי בכך שקישור חדש זה נטמע מעכשיו בתודעתה של יפעת, ויחליף את הקישור הבלתי מודע הישן בין אוכל לבין תחושת חוסר גופני ורגשי. אני מאמינה שתחושת החוסר הבלתי מודעת שליוותה את יפעת מאז ילדותה, נרפאה.  
יפעת הבינה שהיא יכולה לחוות תסכול, אכזבה ואין אונים, מבלי שהם יובילו לחרדה קיומית או לצורך להתנקם או לספק חוסר מתמיד.

יפעת הצליחה לדמיין את עצמה בעתיד, בעוד מספר חודשים, לאחר שהפחיתה ממשקלה ממקום של חדווה ואושר, ולא מתוך התאפקות. היא הבחינה בדמיונה בכך שבעתיד לא תאפשר לפחדים, לאכזבה ולחוסר אונים להצטבר אלא תכיר בהם, ותיתן להם מקום, ואז הם לא יצטברו עד כדי "התפרצות הסכר". היא הוצפה בשמחה ובתחושת חיוניות.

שבוע אחרי התהליך, כאשר שוחחתי עם יפעת בטלפון, היא סיפרה לי שאמנם בימים הראשונים אחרי הפגישה הייתה בלחץ של הגשת עבודות לאוניברסיטה ולא הצליחה לשים לב לרגשותיה, וגם אכלה יותר מדי, אך שבוע אחרי הפגישה כבר חשה רגועה הרבה יותר ליד אוכל ובעיקר ליד ממתקים ועוגות, והבחינה שכבר אינה חשה את הצורך המתמיד הבלתי מודע שהניע אותה קודם "ללקט כל פירור" מתוק שנמצא בסביבתה.

סיפורים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הסיפור של יפעת - פגישה רביעית

הסיפור של אהובה

הסיפור של דורית

חזרה לתפריט סיפורי מטופלים