אילה אורי | לרזות בלי לסבול

על אכילה ושליטה – מהי האמת?

אחד המיתוסים הרווחים הוא שהדרך להפסיק להתנחם באוכל או להירגע בעזרתו, מה שנקרא אכילה רגשית, היא על ידי הגברת השליטה העצמית והמשמעת העצמית. 
התפיסה הזו נפוצה כל כך, עד שאולי חלקכם אפילו אומרים לעצמכם ברגע זה, "ברור, מה יש כאן לדבר?". בכל מקום שבו אני מדברת עם אנשים על האכילה, מיד אני שומעת "אז איך מגיעים למצב שאני שולט/ת בעצמי?" או "אם רק היה לי יותר כוח רצון ומשמעת עצמית כבר מזמן הייתי רזה"....

כבר זמן רב שאני שואלת את עצמי – מי אמר שזה נכון? מי אמר ששליטה עצמית ומשמעת עצמית הם הדרך הנכונה להפחתת האכילה, לשמירה על משקל תקין, לבריאות, לאושר, לשלווה, לסיפוק?

מניסיוני, עבור מרבית האנשים דרך זו  לא רק שאינה נכונה, היא אפילו הפוכה לגמרי מהדרך הנכונה.

כאזרחים במדינה דמוקרטית אנו סופגים משחר ינקותנו ערכים של זכות בחירה, חרות,  חופש להביע את דעתנו, זכויות אדם, כבוד ושוויון.

רובנו מתמרדים מיידית מול ניסיון של מישהו להשתלט עלינו או לשלוט בנו, יהיו אלה הורינו, חברינו לכיתה, מורינו ואפילו מנהיגינו. אנחנו מעדיפים להיות אחראים על עצמנו. אלא שכשאנו שולטים בעצמנו, או יותר נכון מנסים לשלוט בעצמנו, אנו, בעצם, מפעילים "שוטר" פנימי שכל הזמן אומר לנו "אסור, אסור, אסור". "רוצה גלידה? אסור!", "רוצה עוגה? אסור", "רוצה פיצה? אסור".

בואו נחשוב לרגע איך מרגיש ילד קטן כאשר אמא שלו אומרת לו על כל מיני דברים שהוא רוצה "אסור, אסור, אסור"...אולי כעס? עלבון? אכזבה? תסכול? באותם רגעים כל התודעה שלו ממוקדת במה שאסור, פתאום זה הופך להיות הדבר הכי נחשק, רק בגלל שזה בלתי מושג.

ואיך עשויה להשתנות הרגשתו של אותו ילד כאשר אמו נותנת לו לבחור מתוך כמה אפשרויות את מה שהוא הכי רוצה...פתאום למה שאסור כבר אין משמעות, הילד כבר בכלל שכח שרצה את מה שאמו אסרה עליו....

כך בדיוק אנחנו מרגישים מול האוכל שאנו מנסים לאסור על עצמנו. אותו ילד קטן או ילדה קטנה שהיינו לא נעלמו, הם נמצאים עמוק בתוכנו. כאשר אנו אוסרים על עצמנו מאכלים מסוימים, כל התודעה שלנו ממוקדת בהם. במקרים רבים אנו מבטיחים לעצמנו שאחרי שנרד כך וכך ק"ג במשקל נאפשר לעצמנו "פיצוי" בדמות אותו מאכל נכסף. אבל ילדים כידוע אינם אוהבים לדחות סיפוקים לאורך זמן....


מה בא לי?

אחת הדרכים לשנות את ההרגשה במהירות ובטבעיות כמו  של ילדים, בהקשר לאוכל ולאכילה, היא שבמקום לחשוב "זה אסור לי", אפשר להרגיש, לחוש ולשאול את הגוף (ממש כך, אפילו בקול רם) – "מה בא לי עכשיו?", "מה יעשה לי טוב?".

אוטומטית ההרגשה משתנה. פתאום מותר, פתאום אפשר לבחור. כאשר אנו מאפשרים לעצמנו לבחור מתוך אפשרויות, ודווקא כשהן רבות, אנו ממוקדים יותר, לרוב זה מעורר בנו סקרנות, התלהבות, שמחה.

בואו נדמיין את עצמנו עומדים מול מזנון עמוס כל טוב במלון או בחתונה. במקום להעמיס את הצלחת אוטומטית בכל המגוון, או לנסות להימנע מהכל כדי לא "ליפול", פשוט נשאל את עצמנו "מה הכי מתחשק לי בדיוק ברגע הזה?" ונשים את המאכל הזה על הצלחת.

אח"כ נשאל את עצמנו שוב "מה הכי מתחשק לי בדיוק ברגע הזה?" ונשים את המאכל השני על הצלחת.

מאוד ייתכן שנגלה שמרבית המאכלים שמוצעים אפילו לא מעניינים או לא מושכים אותנו כל כך, אולי הם אפילו שגרתיים, אבל איך נדע זאת אם לא נאפשר לעצמנו לגלות, אם כל הזמן נהיה בהרגשה של "הכל אסור לי?".

בואו ניפתח אל השמחה שנרגיש וההנאה שנחווה כאשר נגלה מה אנחנו באמת רוצים ואוהבים ונאפשר לעצמנו ליהנות.

פעמים רבות אנו טועים לחשוב שאם נשאל את עצמנו או את גופנו "מה בא לנו"? או "מה יעשה לנו טוב", התשובה שתגיע בהכרח תהיה סוג מזון משמין או לא בריא.

האמת שונה לחלוטין. כמו אצל בעלי החיים, היודעים לחפש את המזון הבריא והנכון עבורם, גם אנחנו יודעים לעשות זאת אם ניתן לתחושותינו הגופניות להנחות אותנו.

כאשר אנו מתרגלים עצירה מול מזון מסוים לפני שאנו אוכלים אותו אוטומטית, ושואלים את גופנו האם הוא רוצה את המזון הזה, עם הזמן לומדים לקבל איתות מאוד ברור של "כן" או "לא".

גופנו "נזכר" מה נכון עבורו לא כאשר אנו אוסרים על עצמנו מזונות ומגבילים את עצמנו, אלא דווקא כשאנו מאפשרים לגוף ולאינטואיציה שלנו להוביל אותנו.